איור: עמרי כהן
המאסר לא מקומם אותה, השנתיים וחודשיים בכלא כמו לא הותירו בה סימן, אבל שאלה אחת מקפיצה אותה, ודווקא זו השאלה שהיא שומעת הכי הרבה בשבוע מאז שהשתחררה. "הורג אותי שאנשים שואלים אם אשאר בארץ", אומרת ענת קם, "זו תפישה כל כך לא נכונה שלי ושל מי שאני. זה בא מהמקום של בוגדת שלא קשורה למקום הזה, אנטי-ציונית שאין לי מה לעשות פה, או לא רוצה להיות פה. וזה פשוט לא נכון. זה ממש מכעיס אותי. המשפחה שלי משני הצדדים נמצאת כאן מתחילת המאה הקודמת, זה הבית שלי, למה אני צריכה ללכת? ולאן?"
יכול להיות ששואלים דווקא אנשים שאיכפת להם, שחושבים שאין לך סיכוי במקום הזה להתגבר על מה שקרה, שתמיד יסתכלו עליך בתור "המרגלת"?
"אני לא יודעת כמה זה ייגרר אתי ואני לא מתעסקת עם זה. זה לופּ של מחשבות מתסכלות שאין לי מה לעשות אתן. אני מנסה יום אחרי יום לחזור לשגרה ואין לי מושג מה יהיה בעוד שנה או חמש שנים".
ענת קם, שהוציאה 2,000 מסמכים מהצבא, העבירה אותם לידי עיתונאי והורשעה בריגול, כנראה לא תלך מכאן. בטח לא עכשיו, כשהיא אסירה ברישיון שהורידו לה שליש על התנהגות טובה, אבל עדיין נדרשת להתייצב בכל שבוע בתוכנית השיקום שלה ולהיות בבית הכי מאוחר בחצות. ספק אם תעזוב את ישראל לאחר מכן. צריך מידה של טיפשות כדי להתנבא, אבל אחרי היכרות עם קם במצבים קיצוניים של מעצר בית ממושך ואז כלא נשים, די ברור שהנטייה שלה היא להישאר במקום שהיא נמצאת בו, רע ככל שיהיה לה, נועזת ככל שתהיה מרידתה בו. פעם אחר פעם היא הוכיחה תכונה של הסתגלות למצבים כמעט בלתי אפשריים, יכולת עמידה בכל מצב, כישרון למצוא בו את הטוב או לפחות את הנסבל וכישרון נדיר לסנן מה שאומרים וחושבים עליה.
ימים ספורים אחרי שחרורה מהכלא, ענת קם, עוד מעט בת 27, הולכת בדיזנגוף סנטר, יושבת בבתי קפה בתל אביב או בירושלים, ואין כמעט אדם שלא נועץ בה מבט או מסובב אחריה את ראשו, והיא, לפי עדותה, "אפילו לא רואה את זה". תגובות עוינות לדבריה היא לא מקבלת, לאנשים שפונים כדי לתמוך היא עונה ב"תודה" לאקונית, אבל סופרת אותם בלב. רק כשהטלפון שלה מהבהב פתאום היא פורצת בצחוק. "זה סוף-סוף קרה", היא אומרת, "מ'מחוברים' ביקשו את הטלפון שלי".
בדרך מעוותת כלשהי השתתפות בריאליטי יכולה להיות מסלול מהיר לנורמליות.
"מחשבה מגוחכת. זה יכול להיות מסלול מהיר לקיבוע שלי בדמות שמזוהה עם דבר אחד בלבד. אין לי שום עניין בלקבע לעצמי מעמד ציבורי של מרגלת. עניתי 'לא, תודה'".
להיות בלוויה של עצמך
יומיים לפני הכניסה לכלא התכנסו חבריה בדירתה השכורה של קם ליד כיכר רבין בתל אביב, הדירה שבה העבירה את מעצר הבית הארוך3 שלה, למסיבת "השעה ה-25" – על שם הסרט של ספייק לי המתאר את לילו האחרון של סוחר סמים מורשע (אדוארד נורטון) בדרך לכלא. "שתיתי מלא ועישנתי ואיפרתי על הרצפה כי זה היה הלילה האחרון שלי בדירה, ולמי איכפת", היא מספרת, "בעיקרון עדיין לא יכולתי לצאת, אבל זה גם היה הלילה האחרון שלי בתל אביב, אז אחרי שאנשים התפזרו אחותי נשארה לישון אצלי, ובאיזה חמש בבוקר יצאתי אתה לסיבוב פרידה מהעיר. היה ריק, וגם לא פחדתי כבר. מה יכלו לעשות, לקחת אותי לבית סוהר?"
חפציה נארזו בארגזים והועברו לירושלים, היא עברה ליום אחרון בבית הוריה, עשתה עוד מסיבת צהריים לחברים בבר – "אני יכולה להיות אובר דרמטית ולהגיד שזה כמו להיות בלוויה של עצמך ולהיפרד מאנשים. באמת לא נשארתי בקשר עם כמעט אף אחד מהם במאסר שלי" – יצאה לארוחת ערב עם הוריה ואחותה ("ארוחה ממש מדכאת. סעודת לוויה כזאת, אבל בלי עומס רגשי. הכל היה מאוד תכליתי. אנחנו מאוד אשכנזים"), ואת הלילה האחרון העבירה בזפזופ בטלוויזיה, עד שהאיר הבוקר, כמו שהעבירה עד אז חודשים על גבי חודשים, שהצטברו לשנתיים פחות שלושה שבועות.
"בסוף ראיתי שוב את 'השעה ה-25', ותהיתי אם אני צריכה לחפש מישהי ולבקש ממנה לעשות אותי מכוערת, כמו החבר שמפוצץ את נורטון במכות, שיהיה מכוער כדי שלא יאנסו אותו במקלחת. לא באמת חשבתי על אונס במקלחות, ידעתי משיחת הכנה שעשיתי עם אסירה לשעבר שהמקלחות בחדרים ולא ציבוריות, ומהבחינה הזאת הייתי רגועה. אבל פחדתי ממכות, מאלימות. אני לא הפרופיל הקלאסי של האסירה: האשכנזייה הממושקפת מצפון תל אביב מטאפורית כלשהי, פישנזונית, והמטען הפוליטי שאני מגיעה אתו – לא ידעתי איך יאכלו את זה. השבוע הזכירו לי שכשרק הגעתי לבית הסוהר אמרתי ששני היעדים הגדולים שלי זה לא לחטוף מכות ולא להשמין. בשניהם הצלחתי".
הייתי נורא סקרנית לגבי הכלא. קם צילום: יובל אצילי
בבוקר חיכו צלמים ליד הבית בשכונת רמות, אבל משפחת קם הצליחה להטעות אותם. הצלמים עקבו אחרי ההורים, בזמן שענת הלכה מכיוון אחר וברחוב הבא קפצה לתוך האוטו. מחוץ לכלא כבר חיכתה פמליה שלמה שאי אפשר לחמוק ממנה. ההורים נשארו ברכב כדי לא להצטלם, אחותה ליוותה אותה וענת פשוט רצה פנימה. "לא בכינו ולא כלום", היא מבטלת שאלות מראש, "זה לא אנחנו. אמרתי 'ביי, אתקשר כשאוכל'".
הרגעים הראשונים היו פשוטים. "נכנסתי והייתי בעיקר נורא סקרנית", היא מספרת, "אני לא רוצה שיישמע שהתלהבתי, אבל כל הזמן זה היה – מה יקרה עכשיו? מה עכשיו? כמו שרשרת חיול בבקו"ם. לוקחים אותי ממעצר בית, שהתרגלתי אליו באיזה אופן מעוות, ופשוט זרמתי עם מה שקורה".
אבל אז קם נכנסה לשבוע הקשה ביותר, היחיד שכמעט הצליח לשבור אותה – השבוע במרכז המיון והקליטה של נווה תרצה. "הייתי בחדר עם מצלמות, בהשגחה, שבוע. השבוע הארוך בחיי. לבד בחדר 23 שעות ביממה. זה המוות. ספרים שהבאתי לא הכניסו לי. הגעתי ברביעי בצהריים, ובחמישי בצהריים קצינת החינוך הצליחה להכניס לי שני ספרים מהספרייה. גמרתי אותם עד חמישי בערב, ואז הגיע שישי – או-קיי, מה עכשיו? חשבתי שאני תולשת שערות. זה את והקירות, וקר נורא, ממש קר. עוד הייתי בבגדים שלי. כל הזמן שאלתי מתי יש ועדת מיון, ואם אפשר עוד ספרים. המצלמות היו הדבר האחרון שהפריע לי, הטריף אותי שאני לבד בחדר. ביום שלישי, אחרי נצח, עברתי ועדת מיון ושובצתי לאגף סביון".
מסביון אפשר רק לרדת
סביון, אומרת קם, כשמו כן הוא. השכונה האליטיסטית, המהודרת והמתקדמת של נווה תרצה. נקי מסמים, מאלימות ומיחסי מין. "האגפים האחרים, א' ו-ב', אולי יש להם גם שמות של פרחים אבל מי זוכר", היא אומרת, "שם זו המציאות הקשה. אני מניחה שעזר זה שאני מתוקשרת ומקושרת לעיתונאים. הדגישו לי שזה מאוד מיוחד, לעלות ישר לסביון בלי לעבור באגפים, ושמשם אפשר רק לרדת. סביון זו פנימייה. פנימייה דוחה, אבל פנימייה: אין דלתות מסורגות של בית סוהר, המסדרון רחב, החדרים נורמליים.
"בהתחלה שובצתי לחדר גדול, של ארבע בנות, אבל לא הסתדרתי שם. היתה בחורה שלא הסתדרה אתי ואני מניחה שהייתי 'שוקיסטית' מהזן שהכי בזים לו בבית סוהר, הייתי בהלם, לא יודעת מה קורה סביבי. לבחורה שיושבת שמונה שנים אין סבלנות לענות על איפה זה ואיך מגיעים לשם. בסוף נהיינו חברות, אבל אחרי כמה ימים העבירו אותי לחדר קטן של שתיים. אלה חדרים ששמורים למאסרים ארוכים ומאסרי עולם, הארבע וחצי שנים שקיבלתי בטח לא נחשבו כאלה, אבל גם כאן אני מניחה שהעובדה שאני ענת קם תרמה לזה".
עד כמה התייחסו למה שעשית?
"מכות לא חטפתי, וזה היה הישג. אם לדבר בסטיגמות, שחלקן לפחות מבוססות, אסירות יש להן מעמד סוציו-אקונומי שהולך לרוב עם דעות פוליטיות מסוימות, אני מנסה להיות פוליטיקלי קורקט. ואני מגיעה עם השמאלנות שלי ולא ידעתי איך יאכלו את זה. לזכות המקום ייאמר שאין שם כמעט פוליטיקה ויש אפס סובלנות מצד הסגל לוויכוחים על רקע פוליטי, לכל מה שעשוי להישמע כאמירה גזענית. אף אחד שם לא התרגש בשום צורה מהאקט הנחשב-פוליטי שלי. לא אמרו לי מעולם 'בוגדת', לא 'מכרת את המדינה', שום דבר. זה חלק מהאתוס הכללי של הבית סוהר, שאת לא מסתכלת על מה הבחורה עשתה. היתה מישהי אצלי באגף שצעקה על אשה אחרת 'רוצחת' ואחרי חצי שעה ירדה אגף. זה לא בנורמות, לא מטיחים באסירה את הסיבה שבגללה היא יושבת. זה בכללים הלא כתובים. זו אינדיקציה לסכסוך והם לא רוצים סכסוכים".
קצת אחרי קם נכנסה לכלא שני סביליה, שוטרת מג"ב שהתעללה בעציר פלסטיני קטין כשהיא מפזרת אמירות גזעניות לכל עבר, ונשפטה לשלושה חודשים. "הוזהרתי לא לדבר ולא להתייחס אליה", מספרת קם, "היא אסירה מזוהה פוליטית ימין, אני שמאל. אמרו לי 'צמצמי מגע'. כדי למנוע חיכוכים גם לא הכניסו אותה לאגף שלי, למרות שגם היא לא משתמשת (בסמים) וראויה לסביון. אני לא יודעת מה אמרו לה עלי, אולי גם הזהירו. ראיתי אותה לפעמים במעברים, היא עבדה במטבח, ולא דיברנו. פעם אחת שטפתי פחים בחוץ והיא עברה ואמרה מרחוק "יפה, יפה, תמשיכי", כאילו על הזבל. זה היה מגעיל ומלוכלך. לא עניתי, וזו היתה האינטראקציה היחידה עד שהיא שוחררה".
באגף התרכזו בתקופת קם כל רוצחות ילדיהן מהעת החדשה: מארי פיזם, אולגה בוריסוב, מיכל אלוני, רגינה קרוצ'קוב, אחלאס אלערג'אן וקרינה בריל. ישבה אתה סיגלית חיימוביץ' (שהורשעה ברצח הנער אסף שטיירמן), אשה שהורשעה בהתעללות מינית בילדיה, מזל בר-אושר שרצחה את שכנתה ההרה, הרופאה המרדימה שהורשעה בהריגת ילדה, מורשעות במרמה, ומרבית אסירות העולם שבכלא.
"הקלישאה הכי ישנה ושחוקה על בתי סוהר, היא הכי נכונה", אומרת קם, "את באמת לא מסתכלת על העבירה. פשוט לא רואה את זה. הרבה יותר חשוב איך את בתור בן אדם לחיות אתו מאשר מה שעשית ושבגללו הגעת לבית סוהר. אם נפלת בחדר עם בחורה שעשתה תאונת דרכים – הדבר הכי סטנדרטי, שיכול לקרות לכולנו – היא יכולה להיות נורא מבולגנת, לא תשתתף בהוצאות משותפות, תשתה תה טיבטי ולא תנקה אחרי, אז על הזין שעשתה משהו שיכול לקרות לכולם. הרבה יותר טוב לחיות עם רוצחת בחדר נקי ונעים. השותפה שלי לחדר בחודשים האחרונים יושבת 13 שנה על רצח, וזה החדר הכי טוב שהיה לי במאסר. בהתחלה את אורחת שלה, כי היא במאסר ארוך, אבל אם יש כימיה טובה אלה הבנות שהכי קל לחיות אתן. זה הבית שלהן, אז הן שומרות עליו. לא שווה להן להסתבך בגניבות, אז את יכולה לישון עם ארון פתוח. יש להן הרבה מה להפסיד".
ישבת עם המקרים שלחברה הכי קשה להתמודד אתם.
"ידעתי על עצמי, אבל שם גיליתי עוד יותר עד כמה איך שאנשים מצטיירים בתקשורת זה לא מי שהם. פגשתי שם את אלה שעשו להן דמוניזציה והצטיירו כדבר הכי נורא שדרך על כדור הארץ, ולא כך הדבר. הבנות בנווה תרצה הן לא שליחות השטן עלי אדמות. יש מעט מאוד רוע טהור ומזוקק שם. הרוב זה נסיבות חיים, טעויות בשיקול דעת, אדישות ותאוות בצע. לא בדיוק מה שמקנה חיי נצח, אבל היי, אף אחד לא קדוש.
"יש עוד בנות מסוקרות בכלא חוץ ממני והתדמית שהצטיירה להן בתקשורת חלקית עד מוטעית, כמו במקרה שלי. למדתי לראות שמאחורי המפלצת שציירה התקשורת יש נשים רגילות בלי קרניים וזנב. גם רוצחות ילדיהן, שזה לכאורה הדבר הכי מזעזע שקיים, וזה לא, הן נשים לגמרי רגילות".
רגילות.
"לכל אחת יש סיפור. זה נשמע אולי יפה-נפש לרחם עליהן או לנסות להבין מה גרם לכך, אבל זו האמת. אשה שמגיעה לאקט כל כך קיצוני, זה או רקע או התפרצות פסיכוטית. אחרת, זה משהו שהוא אפילו מסקרן באיזשהו אופן – להסתכל על רוע מוחלט ולנסות להבין אותו".
הסתדרת עם האסירות, וגם עם הרוב הגדול של הסוהרות.
"הבעיה הכי גדולה של נווה תרצה זה לא נווה תרצה, אלא המסביב. באמצעיו המוגבלים נהפך הכלא להיות בייביסיטר ומשתדל לעשות את זה הכי טוב שאפשר. אבל תוכניות השיקום בעייתיות, ואין דרך אפקטיבית להכריח מישהי לטפל בעצמה. יש מעט מדי תקנים לעובדים סוציאליים וגם הם בכל רגע נתון בחופשת לידה או מחלה או בקורס. זה בשום צורה לא מספיק. הבנות שהכי צריכות טיפול ועזרה הן הכי חסרות מוטיבציה לעשות את זה: עבירות של סמים ורכוש, שפוטות לפרקי זמן קצרים, רוב הסיכויים שלא יזכו לחופשות, אז אין שום מוטיבציה לעשות משהו בשביל הפריבילגיה הזאת. אני הלכתי לטיפולים קבוצתיים כי זה היה התנאי שלי לחופשות. אין הכשרות מקצועיות בכלא, והעבודות שבהן עבדנו הן עבודות של אנשים עם מוגבלויות, כמו הרכבת חנוכיות או קיפול שקיות תה בשכר עלוב".
האסירות האחרות חיבבו אותך?
"אני חושבת שהייתי אידיוטית שימושית כזו, אני יודעת לכתוב אז ניסחתי מכתבים ופניות בכל מיני עניינים, ניצלתי קצת קשרים. נגיד הפסיקו לתת מפזרי חום אז הרמתי טלפון לח"כית שאני מכירה ואחר כך הביאו רדיאטורים. אין לי מושג אם זו הסיבה. בהיותי אסירה לא הכי סטנדרטית הועלתי בכל מיני דברים".
עכשיו, משהו חברתי
בשיחות הרבות אתה בתקופת מעצר הבית ביטאה קם תפישת עולם אנוכית-קפיטליסטית, שמאמינה באחריות אישית על חשבון האחריות החברתית, תפישה שקשה ליישב עם הגדרתה את עצמה כשמאלנית מצביעת מרצ, וחריגה לא רק בקרב חבריה העיתונאים ובאוניברסיטה, אלא בתוך משפחתה (אמה, עדה גרשט, היא עובדת סוציאלית, ואחותה מלמדת אוטיסטים דרך ריפוי באמנות). "אמא שלי אומרת שאני חסרת חמלה", אמרה אז. אם חל בה שינוי בכלא, הוא נמצא שם.
"אני שיפוטית פחות כלפי אחרים", היא אומרת, "אני עדיין מאמינה שאין תירוצים וילדות קשה היא לא הצדקה לשום דבר, משוכנעת שלכל בן אדם יש בחירה חופשית, אבל יודעת שהרבה יותר קל לנפנף בזה מהחיים הנוחים שיש לי. אני מבינה שאם את גדלה להורים שהם עצמם דור שני לסמים ופשע – היכולת שלך לבחור משהו אחר קיימת, אבל מוגבלת.
"אני מבינה היום שיש גופים שלו היו מתפקדים כראוי, או פשוט מתפקדים, חצי מהבנות לא היו מגיעות לבית סוהר. למדינה יש מראית עין של מדינת רווחה, אבל היא בפשיטת רגל טוטאלית והדבר הכי בולט זה שירותי הרווחה ומערכת בריאות הנפש. בנות שלא קיבלו טיפול נכון להפרעות נפשיות והשדים הפנימיים דחפו לסמים ומשם לפשע ואת כל זה היה אפשר לפתור בטיפול נפשי סביר בשלב מוקדם יותר. הבית סוהר מלא בנות כאלה. יש בחורה שלוקחים אותה פעם בשבועיים לעשות טיפולי חשמל בבאר יעקב – אז למה היא לא מאושפזת שם?
אני שיפוטית פחות לגבי אחרים צילום: יובל אצילי
"יש שטח מאוד אפור בין 'לא אחראית למעשיה' לבין 'אחראית למעשיה אבל מאוד-מאוד חולה'. הנתונים על מקבלות התרופות הפסיכיאטריות מחרידים, ולא מדובר בציפרלקס לאנשים שחרדים מזה שאין להם הפרעות חרדה. אלו תרופות קשות להפרעות קשות. גם היד על הדק התרופות האלה קלה באופן מצער: התלוננתי פעם על בעיות בשינה, קיוויתי לאיזה ולריאן ונתנו לי תרופה אנטי דיכאונית הארד-קור שכמובן לא לקחתי. הפרעות השינה שלי נפתרו לבד".
נשמע שאת בדרך להיות פעילה חברתית.
"היתה לי מחשבה הזויה קצת: חגי עמיר (אחיו ושותפו של רוצח ראש הממשלה, ע"פ) אמר, כשהשתחרר, שיקים עמותה לשמירה על זכויות אסירים. חשבתי שזה גימיק אדיר ומוצלח אם נשלב כוחות לטובת העניין הזה. בסוף לא ניסיתי כי הבנתי שהוא ירד מהעניין מהר מאוד, הוא משוחרר באמת, לא ברישיון, ולא חייב כלום לאף אחד. יותר קל לו להשאיר את העניין מאחור.
"לעבוד במשהו חברתי זה בהחלט בתודעה שלי עכשיו, אבל היכולת מוגבלת, כי עבריין מורשע לא יכול לעבוד עם חסרי ישע. הייתי רוצה לעבוד עם נערות במצוקה, זה הכי קרוב ללבי כרגע ושם אפשר לשנות. אני לא מאוד רחוקה מהגיל שלהן, עוד זוכרת איך זה להיות בת 15, וזה המקום שבו את עוד יכולה להציל. אם חצי מהמאבק של השמאל בנושא מבקשי המקלט היה מופנה לנערות במצוקה – העולם היה שונה. יש קטינות בבית סוהר שזה הדבר הכי עצוב בעולם. ולי אסור, כי קטינות הן בהגדרה חסרות ישע. אני חייבת לתת שעות לקהילה במסגרת השיקום שלי, ודווקא את זה לא יכולה. רק לטפל בחיות או משהו. לפחות חתולים אני אוהבת".
אין לי מה לפתוח
כחלק מהתנאים ההכרחיים לקבל חופשות ולהורדת שליש, השתתפה קם במפגשים קבוצתיים בכלא. "נפלתי בין הכיסאות", היא מחייכת, "אין קבוצה של מרגלות, ולא התאמתי למרמה. אז הלכתי לקבוצה של 'התמודדות עם מאסר ראשון' שהנחו שתי סטודנטיות לעבודה סוציאלית. בהתחלה התווכחתי אתן שראשון זה אומר שיהיה עוד, אצלי זה מאסר יחיד. אמרו לי 'או-קיי, את רוצה לדבר על זה?' היתה קבוצה נחמדה, לא פורמלית יחסית, שם דיברתי על העבירה שלי".
הצלחת להשתחרר שם?
"בצורה מבוקרת. גם אין לי מה לפתוח, הטראומה הכי קשה שלי בחיים זה שהייתי ילדת מפתח לשני הורים עובדים. זו לא טראומה, וזה לא קשור למה שעשיתי. דיברתי בעיקר על המאסר. הקבוצה השנייה היתה ' 12 צעדים'. לא לסמים כמובן, שזו שיטה מעולה לחיים. היה יום של התערבות שהטיחו בי כל מיני דברים, מה שלא קורה לכל אחת. היו לי כל מיני תובנות לגבי הפאקים של עצמי, שאני קצת אגו-מניאקית ונורא אוהבת לשמוע את עצמי מול קהל. הטיחו בי את זה, שהעבירה שלי, חלק ממנה, היה הצורך בהכרה. אמרו לי את זה גם בחוץ, שרציתי להיתפס. זה קצת סוציופאטי, לא? אומרים את זה על רוצחים סדרתיים, שהם צריכים הכרה.
"בקבוצה דיברו גם על זה שאני נורא מתנשאת, חושבת שאני טובה יותר מאחרים. הצהרתי מראש שאעדיף לשבת לאכול לבד מאשר לזייף ולשבת עם אנשים שאני לא רוצה. חשוב לי לחדד: ההתנשאות שלי היא אימננטית למי שאני. לא קשורה לעבירה שלי. אני לא חושבת שאני טובה יותר מאסירות אחרות כי כאילו אין לי קורבן לעבירה, כי לא רצחתי ולא מכרתי סמים לילדים. אני לא טובה יותר מרוצחת כי לא רצחתי. ההתנשאות שלי, כאילו אני טובה יותר מאחרים, היא כי זו אני. גם לא בכלא. שם לפחות אמרו לי את זה בפנים".
דרך לא לשנות את העולם
הבעת חרטה?
"ברור. עוד לפני שנכנסתי ידעתי איזו טעות זו היתה, ועכשיו עוד יותר. זה מעשה שלא הייתי חוזרת עליו לעולם, בשום צורה. מעשה שבכלל לא הייתי צריכה לעשות. אני מתחרטת על הכל, מרגע שהחלטתי להוציא מסמכים מהצבא. מה טוב יצא מזה? כלום. אדוארד סנודן יכול להיות רדוף עד סוף חייו כי הוא שינה את העולם. ברדלי מנינג (שהדליף לאתר וויקיליקס 250 אלף מסמכים דיפלומטיים אמריקאיים) יישב עכשיו 35 שנה, אולי פחות; ואדוארד סנודן (מדליף שיטת והיקף ההאזנות של האן-אס-אי) יהיה תקוע בכלא של עצמו, של הזהות שלו, עד שהאמריקאים יניחו לו – אבל הם שינו את העולם. זה היה שווה להם באיזה אופן. במקרה שלי זו גם היתה דרך לא טובה לשנות את העולם, וזה גם היה נורא לא מוצלח. חוץ מגורמים מסוימים בשמאל שאימצו אותי כזו שחשפה פשעי מלחמה בשטחים, ברגע שהיועץ המשפטי לממשלה קבע שלא היו הפרות בג"ץ (במעשי צה"ל כפי שנחשפו בכתבה שפרסם אורי בלאו4 וחשפה את קם, ע"פ). הוא קבע – אין על מה לדבר.
מה היית עושה אחרת?
"הכל. זה כמו בפסח ב'דיינו'. נתחיל בזה שלא הייתי מוציאה, אבל אם כבר הוצאתי – שומרת אחרת מאיך ששמרתי ולא מוסרת לאיש, ואם הייתי מחליטה למסור לעיתונאי – זה לא היה לאורי בלאו. והייתי דואגת ליותר בטחונות, ומתייעצת עם עו"ד לפני חקירה בשב"כ".
מה את אומרת לצעירה בצבא שחושבת עכשיו על שינוי העולם דרך הוצאת מסמכים?
"שתצא מהצבא. שלא יהיה לה אפילו פיתוי לעשות את זה. אם היא במקום כל כך לא משמעותי כמו שאני הייתי בו – שתלך לקב"ן ותשתחרר וזהו".
העונש שקיבלת חמור מדי?
"ישבתי כבר, מה זה משנה".
מיד לאחר שהתקבל הערעור שלה ומאסרה הופחת, הגישה קם באמצעות עו"ד אילן בומבך תביעת נזיקין נגד עיתון "הארץ", על סך 2.6 מיליון שקלים, מפני שחשף את קם כמקור שלו לכתבה והפר את זכותה להגנה. "העיתון רמס ברגל גסה את האתיקה העיתונאית ואת העיקרון המקודש שלא חושפים מקור, שהוא ציפור הנפש של העיתונות", אומר בומבך, "אנחנו רגילים שעיתונאים מוכנים לשבת בכלא כדי לא לחשוף מקור, אצלנו זו המדינה היחידה כנראה שבה המקור יושב בכלא, והעיתונאי שחשף אותו מסתובב חופשי. 'הארץ' נוהגים כמי שמתנערים מכל אחריות, לא מכירים בחובתם ולא מוכנים לשאת בתוצאות המחדלים שלהם".
זה מלחיץ להשתחרר. קם עם אביה ביציאה מנווה תרצה צילום: שאול גולן באדיבות ידיעות אחרונות
את כועסת?
"ברמה האישית אני כועסת על אורי, אבל לא חושבת על זה ולא מתעסקת. כבר הבנתי שהדבר הכי קשה שעבר עליו בארבע השנים האלה, בזמן שאני כלואה, זה גל הקור בארצות הברית. מסכן, תקוע שם בהרווארד".
היועץ המשפטי לממשלה רצה להעמיד אותו לדין על החזקת המסמכים. רבים מאתנו, אני ביניהם, יצאו להפגין נגד ההחלטה הזאת.
"בצדק. במדינה מתוקנת לא צריך להעמיד עיתונאי לדין על זה שעשה את עבודתו. אם אני מנתקת את הסיפור שלי, ברור שלא נוח לי עם זה כאזרחית, הוא היה טרף קל, לרונן ברגמן למשל לא היו עושים את זה. מה שאני מאחלת לו זה ביני לבינו. ברמה המערכתית יש פה בעיה מאוד גדולה בלרדוף עיתונאי על דעות פוליטיות ומעשים עיתונאיים שנובעים מהם. אבל אני כן הייתי רוצה שישללו לו את רישיון העיתונאי, אם היה דבר כזה, ואם היה בית דין משמעתי של ארגון העיתונאים, כמו שיש לעו"דים או נציבות עובדי המדינה. המקצוע היה צריך להקיא אותו מתוכו, לא המערכת המשפטית".
מישהו מ"הארץ" יצר אתך קשר אי פעם? הביאו בפלות מהקנטינה?
"מעולם לא. אני לא 'לא אשמה', עשיתי את המעשה ואני לא מתכחשת, אבל החלק של 'הארץ' באיך שהפרשה התגלגלה ובהתנערות שלהם ממני מכעיס. אני ישבתי בבית סוהר – ואת זה אי אפשר לשנות. חסכונות החיים של המשפחה שלי נשרפו במשפט הזה. 'הארץ' מעולם לא יצרו קשר ולא עזרו. הציעו איזה סכום כסף מעליב כדי לסגור את התביעה, בלי הודאה באחריות. ה'סאנדיי טיימס' מממן למרדכי וענונו עורכי דין 25 שנים לאחר שהדליף להם חומרים".
עיתון "הארץ" נמנע מתגובה.
כשאת לגמרי שם
ענת קם לא כתבה יומן בכלא (כלומר, כתבה במשך עשרה ימים והתייאשה) ולא ישבה על הטלפון ימים ולילות. היא ניתקה את קשריה עם חבריה, לדבריה מיוזמתה, והיחידים שבאו לביקורים פעם בשלושה שבועות היו הוריה ואחותה. "היתה בכלא מישהי, היא הגיעה כמוני מרקע נורמטיבי, לא משתמשת, והיא ניסתה להמשיך את החיים שלה דרך הטלפון", מתארת קם, "שיחות עם המשפחה עשר פעמים ביום, עם חברים, עם אנשים ממקומות העבודה הקודמים שלה בניסיון לשמר משהו שכבר לא קיים. את יכולה להמשיך להתעדכן ברכיליות מבחוץ מהבוקר עד הלילה אבל את לא שם ושום דבר לא ישנה את זה. זו אחת הסיבות שהתנתקתי מאנשים בתקופה הזאת – כי אני לא שם. בעיני יש משהו מאוד מייאש וחסר סיכוי בלנסות לחיות כשאת לא שם".
חברים ניסו לשמור קשר? כתבו מכתבים?
"היו כמה ששלחו, זה היה נחמד מאוד, אבל לא עניתי. זה התיש אותי לנסות לשמר קשרים בצורה כזאת. אין לי איזה חוויות לחלוק. על מה יש לדבר? לכתוב חזרה לא רציתי כי קראו בכלא את כל המכתבים שלי. לא רציתי שחברים יבואו לבקר. זה מעיק. זו חצי שעה מאולצת נורא, גם עם ההורים לפעמים. הרבה זרים כתבו לי לכלא. הרוב בסגנון 'תהיי חזקה' ומכתב נאצה אחד, שכמעט עלה לי בחופשה כי לא מאשרים חופשה לאסירות שיש נגדן איומים".
אז בעצם ניסית להיות לגמרי שם?
"הייתי שם לגמרי, ולא הייתי. היו לי דברים שלי שלא קשורים לאחרים: הלימודים שלי (היא המשיכה בלימודי התואר הראשון באוניברסיטה הפתוחה, ע"פ), עיתון כל יום, מנוי לחוברת תשבצים. אחד הדברים שהבנתי באיזשהו שלב שחשוב לי במהלך המאסר שלי, זה להישאר 'בחורה בבית סוהר' ולא 'אסירה'. ויש הבדל. אסירות חשדניות יותר, מניפוליטיביות, השרדותיות יותר, חתולות רחוב כאלה, שזה לא דבר רע. יש משהו מחוספס טוב, קשיחות כזאת. יש שם לביאות אמיתיות, אינטיליגנטיות שאין לתאר, שאי אפשר לא להעריץ. אבל לי היה חשוב לא להיכנס לפינות הקומבינטוריות האלה, הצבועות לפעמים, כן לשמור על דיפלומטיות אבל לא להיות שם באווירה של כל הזמן להסתכל מעבר לכתף ולראות מי מקשיבה לשיחה שלי ולמה".
אחרי כמה חודשים התחילה קם לצאת לחופשות, בהתחלה למעצר בית ואז הותר לה להסתובב בחוץ עם מלווה. "הייתי כמו תיירת", היא מספרת, "ירושלים היתה חדשה לי, נסעתי ברכבת הקלה ולא האמנתי". בערעור קוצר עונשה בשנה, אבל על הורדת השליש ידעה רק ימים מעטים לפני, וסופית בבוקר השחרור עצמו. הדבר הכמעט יחיד שאמרה לעיתונאים שחיכו לה בחוץ היה: "אני רוצה להשלים שעות שינה".
שינה?
"זה מלחיץ להשתחרר, בגלל זה לא ישנתי. לא הייתי בטוחה עד הרגע האחרון שזה באמת יקרה, היתה לשב"ס אופציה לנסיגה עד הרגע האחרון. גם לא ידעתי מי יחכה לי בחוץ, מכל הבן-גבירים והמרזלים (בסופו של דבר חיכתה שם איילה בן-גביר, אשתו של איתמר, שקראה קריאות נאצה לבדה, ע"פ). גם בחוץ לא חיכה לי שום דבר – אין לי עבודה, אין לי כלום. יש לי את המשפחה ולהתחיל לבנות את החיים, זה לא דבר פשוט. זה להתרגל למציאות לגמרי חדשה. אני עוד צריכה להתרגל לישון לבד, ולישון בחושך".
בימי מעצר הבית תיארה את השחרור מהצבא במלים דומות מאוד: "הייתי מבועתת מהחיים האזרחיים, לא ציפה לי שום דבר בחוץ", אמרה אז, "זה לא כמו לצאת לחופש גדול, זו פשוט תקופה שאין בה כלום". ולא סתם המלים דומות. היחס של קם אל הצבא מזכיר במובנים רבים את יחסה לכלא, למעצר הבית, ואם הולכים אחורה – גם אל בית הספר, שבו היתה מצד אחד תלמידה מחוננת ומצטיינת ומצד שני מרדנית, ציירת גראפטי ומדליפה סיפורים לעיתונות, כבר אז.
הכלא הוא עוד מקום שאת חיה בו צילום: יובל אצילי
אל הדירה האפלולית שבה היתה כלואה במשך שנתיים – זיכרון שכמעט כל אדם אחר היה מהסס להתחכך בו – היא מוכנה לחזור ברגע שתתפנה, כי "תנאי השכירות טובים". יש בקם משהו שנמשך אל המערכת והיציבות, מכבד ומעריך אותה, ועם זאת תמיד חייב לחתור תחתיה. כשאין לה צעד אמיתי לעשות, כמו בכלא (בעיקר כשבהתנהגותה תלוי באופן ישיר עתידה), היא נאלצת להסתפק במבט ביקורתי, שמתפרש כל כך הרבה פעמים כמתנשא, ובשמירה על זרות.
כששוחררה השאירה מאחוריה תיק מלא בגדים ("הרוב זה טרנינגים עם כתמים של אקונומיקה שלבשתי כל הזמן"), מתנה לאסירות שאפילו את המעט הזה אין להן, יצאה בריצה אל האוטו של אביה, והגיעה לבית ההורים מלווה בצלמים כדי למצוא את דלת הבית נעולה. הרגע הזה שבו היא מצלצלת בדלת ואיש אינו פותח – שודר שוב ושוב עד שנהפך לבדיחה ב"ארץ נהדרת".
"הלכתי מהר ואבא שלי צולע, אז הוא היה מאחור. אמא נעלה את הבית, המפתח היה אצל אבא שלי. אז צחקו עלי לרגע וקברתי את עצמי וזהו, מה אפשר לעשות?" היא מנסה לחתוך, אבל הבדיחות על חשבונה הצליחו להעכיר את רוחה, במיוחד כשנכנסה לרשימת הצוררים של 'ארץ נהדרת', לצד המן הרשע, פרעה ושאר מרעין בישין. "זה היה ממש מיותר", היא ממלמלת, "ממש מיותר, ולא מצחיק. מה זה השטויות האלה?" אבל אז אוספת את עצמה במהירות: "אחד הדברים שחידדתי ב'12 צעדים' זה להרפות, אז זה ביאס אותי ביום שישי, אבל 'פינת הליטוף' כבר הצחיקה אותי וזהו, עבר ונגמר. אני יודעת שחיי המדף של הבדיחות די קצרים. למדתי מעלמה זק לא להשתחרר בין שתיים לארבע בצהריים ולקחת מפתח בפעם הבאה שאלך לכלא. באמת תודה".
מה תעשי עכשיו?
"הכי דחוף לי זה למצוא עבודה ולחזור לשגרה. אני מחפשת בתקשורת כי זה מה שאני יודעת לעשות, אבל מוכנה לעשות כל דבר. אני אינטליגנטית, עובדת קשה ולומדת מהר".
את לא חוששת ששמך יקשה עליך למצוא עבודה?
"אני מבינה שיש עדיין אנשים שחושבים שמישהו שילם בחייו על המעשה שלי, או כאלה שמבחינתם מסרתי את הסודות הכי כמוסים של ישראל לישמעאלים. אנשים לא יודעים את העובדות, כלום מזה לא קרה. אני מעדיפה היום שיחשבו עלי טוב, כי אני צריכה עבודה ולחזור לחברה".
מסיבות השחרור שארגנה לעצמה, כמו בבר "תחריר" בירושלים, כשהיא רוקדת בין חברי תא כתבי השטחים, נהפכו לחומרים לוהטים ברשת. היא לא נראית סובלת מכך. לא בטוח שהיא מסוגלת לשקוע אל האנונימיות שכה נדרשת לה עכשיו. ספק אם ארבע שנים נטולות חופש לקחו ממנה את הצורך בהכרה, זה שכנראה הביא אותה לעשות את הצעד שנטל את חירותה. היא עוד לא יודעת לנתח בעצמה אם המאסר היה עבורה חוויה טראומטית, או עוד חוויה ברצף שעליו היא מתגלגלת, שואפת אל הקיצוניות, ומוחזרת כמעט בכוח אל הבנאליות והשגרה. "זה מקום", אמרה השבוע על הכלא, "עוד מקום שאת חיה בו".
הראיון נערך ונכתב עבור המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" והמקום הכי חם בגיהנום
ארכיון: שמונה חודשים עם ענת קם במעצר הבית. ידיעות אחרונות, עינת פישביין.